פסק-דין בתיק פר"ק 1182-98

מונחת בפני בקשת המנהל המיוחד של חברת חוות התאומים בע"מ, לפתוח כנגד בעל השליטה לשעבר בחברה, מר אברמוביץ (להלן: "המשיב") וכן כנגד חברת מ.מ.ר גידולים חקלאיים שבבעלותו, הליכים לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות. זאת, בגין "מכר עצמי" שביצע המשיב עם ראשית הפירוק, כאשר הלכה למעשה מכר ל - מ.מ.ר את כל נכסיה ופעילותה של החברה. זאת, כאשר עניין לנו בחברה שהחזיקה רישיון לגידול חזירים למאכל, אשר ערכו הכלכלי רב.

דברים אמורים, הלכה למעשה, אף בבקשה המהווה נדבך נוסף בסכסוך ארוך-שנים בין המשיב לבין שותפו לשעבר, מר גיל לוי, שהינו למעשה הנושה הנטען היחיד של החברה. זאת, לאחר שהמשיב סילק הלכה למעשה את מלוא החובות לנושים החיצוניים. בין הצדדים התנהלה, בין היתר, בוררות  במסגרתה נערכו חקירות והוגש חומר רב, ואשר בסופה דחה הבורר את טענותיו של מר לוי דווקא, וקבע כי חטא בהפרות יסודיות של ההסכמים בין מייסדי החברה בפירוק; נסיונו של מר לוי למנוע את אישור פסק הבורר כשל.

המשיבים מתנגדים לבקשה, הן בטענות סף והן לגופה, ואילו כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת המנהל המיוחד. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמובאות הרבות שצירפו, ולאחר שנערך דיון במעמד הצדדים, וכשל הנסיון להביאם לכדי פשרה, ניתנת החלטתי זו.

1.                 הסוגיה המונחת בפני, הינה בקשתו של בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון לפתוח בהליכים אישיים כנגד בעל שליטה לשעבר, וזאת בהתאם לסעיף 373 ו-374 לפקודת החברות. דא עקא, כי הצדדים הרחיבו לטעון לגופו של עניין, באורח אשר שפך אור לגופו של סכסוך, והיטיב להבהיר את מורכבותה של הבעיה העומדת על הפרק.

2.                 בין שני שותפים, אשר חברו ביניהם במיזם להקמת חברה שעיסוקה גידול חזירים, התגלעה שורה של מחלוקות, אשר הגיעה בסופו של דבר לדיון ולהכרעה מפורטת בפסק-בורר, שאושר כדין, וזאת חרף התנגדותו של מר לוי, אשר הינו במידה רבה "מוטבה" של הבקשה המונחת בפני כיום (וזאת נוכח העובדה, כי לחברה בפירוק אין כיום נושים כלשהם מלבדו); ביני לביני, היה זה המשיב דווקא שיזם את פירוק החברה, חרף התנגדותו של מר לוי - אלא שאגב כך - וזאת לפי טענות המנהל המיוחד, הקים חברה בבעלותו ומכר לה, בחופזה, בלא הליכים ראויים ובתמורה נמוכה עד מאד, את כל נכסיה ופעילותה של החברה בפירוק; זאת, כאשר עניין לנו בחברה האוחזת ברישיון שערכו הכלכלי ופוטנציאל הרווחיות הגלום בו הינו רב מאד.

3.                 עניין לנו, הלכה למעשה, בשלוש סוגיות משפטיות נכבדות, שונות אך קשורות בנסיבות המקרה זו בזו, אשר הכרעתן (הן לכשעצמן והן במובן של היחסים והאיזון ביניהן) נדרשת לשם הכרעתה של הבקשה שבפני.

א.         האחת : נפקות מעשיו הנטענים של המשיב, אשר אינו מכחיש הלכה למעשה כי מכר את החברה לעצמו, וזאת כאשר בידו האחרת הכניס את החברה לפירוק.

ב.         השניה : השפעתו ומשקלו של פסק-הבורר, פסק מפורט ומנומק אשר תומך בטענת המשיב כי מר לוי דווקא היה זה שהפר הפרות יסודיות את החוזה בין הצדדים, ובכך הצדיק הלכה למעשה את "נישולו" מהחברה. אחזור ואזכיר כי פסק הבורר אושר כדין, חרף נסיונו של מר לוי למנוע זאת , אשר נידון ונדחה בשתי ערכאות, כולל בית המשפט העליון. לעניין זה, מן הראוי להתייחס לשאלת היחס בין פסק-בורר, על כוחו ומגבלותיו, לבין יכולתו של בעל תפקיד בהליכי פירוק "להציץ מאחורי הפרגוד" של פסק-דין, וזאת בעיקר לצורך הכרעה בתביעות חוב.

ג.          הסוגיה השלישית , אשר נמצאת הלכה למעשה בתווך בין שתי הסוגיות שהוזכרו לעיל, נוגעת לאותו מצב מיוחד, בו עסקינן בפירוק עקב מחלוקת בעלי מניות, כאשר הלכה למעשה אין נושים חיצוניים לחברה, זולת הצדדים הניצים ; על רקע זה עולות במלוא חריפותן שאלות של מעשה בי-דין, ועד כמה יכול צד שיצא כשידו על התחתונה לזכות ב"מקצה שיפורים", וזאת באמצעות פעולתו של מפרק או מנהל מיוחד, הפועל כידו הארוכה של בית המשפט. על רקע זה, עולה אף שאלה בדבר האפקטיביות והמשמעות של הליך חיוב אישי, מקום בו אין לחברה נושים חיצוניים, והיחס בין חיוב שכזה לבין הדיון וההכרעה בתביעת חובו של בעל המניות או המשתתף לשעבר מחד גיסא, ובינם לבין מעשה בי-דין בהתדיינות בין אותם צדדים מאידך גיסא.

4.                 בכל הנוגע לסוגיה הראשונה הרי שכאן, לכאורה, מצוי המשיב בבעיה מהותית, וזאת נוכח העובדה כי אף לפי גרסתו שלו, פעל באורח שהוא לכל הפחות בעייתי ביותר. זאת, כאשר בידו האחת פתח בהליכי פירוק, ובידו האחרת מכר הלכה למעשה את מלוא נכסי החברה לעצמו, וזאת בהליך מזורז ובתמורה הנראית על-פניה בעייתית ואשר עיקרה אינו אלא התחייבות של החברה החדשה לכסות אי-אלו מחובותיה של החברה הישנה.
לעניין זה, אין צורך להכביר מילים כי קיימת סתירה הלכה למעשה בין החובות החלות על בעל שליטה במצבים של סף קריסה והידרדרות לחדלות פירעון, לבין מכר מזורז של הנכסים לעצמו. זאת, על אחד כמה וכמה, כאשר דווקא אותו בעל-שליטה הוא המתזמן את הליך הפירוק.

אוסיף ואעיר;  לא זו בלבד שבעל השליטה מצוי הלכה למעשה במצב של ניגוד עניינים מובנה כאשר הוא מבצע מהלך של Self-dealing (ועל כן, הוא חב בחובות מיוחדות להוכחת הגינות העסקה, כפי שפורט בהרחבה בפסק-הדין בעניין איצקוביץ'), הרי משמונה או  עומד להתמנות מפרק, אזי אין כל מקום לפעול בהליך מקביל ועצמאי, וזאת אף עם בעל השליטה מאמין באורח סובייקטיבי כי הוא נוהג בהגינות, ואינו מחפש לעצמו רווח קל על חשבון החברה ונושיה .

5.                 אוסיף ואעיר; ספק אם יכול המשיב למצוא מזור בעובדה, כי מעשיו הנטענים אירעו במהלך וכחלק מסכסוך שליטה בחברה, או מאבק בין בעלי מניות; זאת, באשר במלוא הכבוד הראוי לרצון לשמר שליטה, או "לתגמל" בעל מניות יריב, הרי שמניע כזה - אף אם יש לו הצדקה בנסיבות המקרה - אינו מאפשר כל דבר, ואינו "מלבין" כל פעולה באשר היא.
יוצא, כי בנקודה זו, אכן ניצב המשיב בפני בעיה שאינה מן הפשוטות, וספק אם יכול הוא לצאת ידי חובתו אך בטענה כי מצבה של החברה היה בכי-רע, וכי בנסיבות המקרה, פעולתו והתמורה ששולמה או הובטחה היו הוגנות.

א.         ראשית : אין כל צורך להכביר במילים, כי אף אם צודק המשיב בכל טענותיו לגופה של מכירה, הרי מרגע בו החל הליך פירוק, אזי שמכר נכסי החברה יכול וחייב להיעשות בידי המפרק, במסגרת ההליכים הקבועים בדיני חדלות הפירעון, ובדרך זו בלבד - וזאת לא רק מכוח שיקולים של מראית פני הצדק; פעולה מקבילה בדרך "סעד עצמי", לא רק שתלויה מעליה סכנת בטלות נוכח הוראות הדין, אלא אף מעמידה בסימן שאלה מהותי את הטענה בדבר הגינותו וטוהר שיקוליו של אותו צד.

ב.         שנית; קשה להימנע מן התהייה נוכח העובדה כי המשיב, שהאריך בטענות בענייני אחרים, מיעט עד מאד להתייחס לבעיה מהותית זו המיוחסת להתנהלותו, ואילו ההסברים המעטים שסיפק, רחוקים מלהניח את הדעת. אף אם אניח, לטובתו, כי יש אמת בכל טענותיו אודות קשיי מימון והפעלה שנוצרו בחברה ערב פירוקה (ואף אם נוצרו באשמתו של מר לוי), הרי שאף בכך אין רבותא, בכל הנוגע לחובה לפעול - אף במצב כזה - באמצעות ודרך המפרק, אשר יכול היה לבקש מבית המשפט הוראות בכל הנוגע למכר דחוף, אם נדרש, של נכסי החברה ופעילותה. אלא שהמשיב, מטעמיו שלו, בחר שלא לפעול כך - וכל זאת, כך לזכור, כאשר הוא-הוא יוזם הליך הפירוק (!)

ג.          שלישית , ושמא חשוב אף יותר:
עצם בחירתו של פלוני בעל השליטה לנהל מכר עצמי, עשויה ליצור קושי, אם לא נזק ראייתי. זאת, קל וחומר במהירות ובצנעה, בדרך הנגועה מעצם טיבה בניגוד עניינים, ובלא התמחרות או הזמנה פומבית להציע הצעות. למעשה, פלוני הנוהג בדרך כזו מכניס את עצמו למצב בעייתי, בה הוא מוחזק כנהנה מעוולתו הוא.
במה אמורים דברים? מכר מסוג שכזה, יוצר במקרים רבים קושי מהותי בפני בעל התפקיד, החוקר את ההתנהלות זמן ניכר לאחר מעשה, לאמוד על-נכונה את ערכם של הנכסים, דבר המסבך את המחלוקת, וגורר לא אחת את הצורך הבלתי רצוי להסתמך על הערכות-בדיעבד, שמטיבם הינן בלתי מדויקות ונתונות לסכנת מניפולציות.